בדיקת הדמיה המתבצעת באמצעות CT ולא כוללת החדרת מכשיר אנדוסקופי לכל אורך המעי. היא מאפשרת לזהות פוליפים או גידולים אך לא מאפשרת טיפול או ביופסיה, ולכן אם מתגלה ממצא - יש צורך בבדיקה אנדוסקופית משלימה.

מהסיבה הזו, אנו לא מבצעים את הבדיקה וממליצים על ביצוע קולונוסקופיה אנדוסקופית.

קוליטיס כיבית היא מחלה דלקתית כרונית השייכת לקבוצת מחלות המעי הדלקתיות (IBD), אשר מתאפיינת בדלקת מתמשכת ברירית המעי הגס בלבד. הדלקת תמיד מערבת את הרקטום ועלולה להתפשט באופן רציף לכל אורכו של המעי הגס, ולעיתים רחוקות גם לחלק הסופי של המעי הדק.

המחלה גורמת להיווצרות כיבים ופצעים בדופן הפנימית, ובהתאם לשטח הדלקת משתנה עוצמת התסמינים: כאבי בטן, שלשולים תכופים (לעתים עם דם או מוגלה), דחיפות במתן יציאות, ירידה במשקל, עייפות, חום ובמקרים מסוימים פגיעה בגדילה בילדים.​

המחלה מתאפיינת בתקופות התלקחות והפוגה, ויכולה להתפרץ בכל גיל אך נפוצה בעיקר בגילאי 15-30. הסיבה המדויקת אינה ידועה, אך ההשערות הן לעירוב גנטי, סביבתי ותגובת יתר של מערכת החיסון נגד חיידקי מעי מועילים או פתוגנים זרים, מה שמוביל לתגובה דלקתית לא-מבוקרת. קוליטיס כיבית דורשת טיפול תרופתי קבוע ולרוב גם מעקב גסטרואנטרולוגי.

התרופות מיועדות לדיכוי הדלקת ולבקרה על פעילות מערכת החיסון. במקרים חמורים ובעת סיבוכים, ייתכן צורך בניתוח לכריתה מלאה או חלקית של המעי הגס. ישנם כיום כ-21 אלף חולי קוליטיס בישראל, ובשנים האחרונות חלה עלייה בתחלואה במדינות מערביות.​

בדיקות האבחון כוללות בין השאר קולונוסקופיה ובדיקות דם, וכן בדיקת קפסולה וידאו חדשה המאפשרת סריקה מלאה ולא פולשנית של המעי הגס לצורך הערכת הדלקת ומעקב אחר המחלה.

הקטנת הנפח ללא סכין

בניתוח רגיל, המנתח חותך ומוציא חלק מהקיבה החוצה. ב-ESG, אנו משתמשים בשיטת ה-Plication. דמיינו "אקורדיון" או קפלים בבד: אנו תופרים את דפנות הקיבה הפנימיות זו לזו ומכווצים אותן פנימה.

‍התוצאה: הקיבה הופכת משק רחב לצינור צר וקצר יותר. הקיפול הזה לא רק מקטין את המקום לאוכל, אלא גם מאט את התנועתיות של הקיבה, כך שהאוכל נשאר בה זמן רב יותר ואתם מרגישים שבעים למשך שעות רבות, מבלי שכרתנו שום איבר חיוני.

קלפרוטקטין הוא חלבון המשתחרר מתאי דלקת ונמדד בדגימת צואה. רמה גבוהה מצביעה על פעילות דלקתית במעי, אך אינה קובעת לבדה את הסיבה.

מה חשוב לדעת? הבדיקה יכולה לסייע להבחין בין IBD לבין IBS ולנטר תגובה לטיפול, אך זיהום, תרופות ומצבים אחרים עלולים להעלות את הערך.

אבחון וטיפול את התוצאה מפרשים לפי גיל, תסמינים, תרופות ומגמת בדיקות קודמות. ערך חריג עשוי להוביל לבדיקות נוספות, כולל קולונוסקופיה, בהתאם להקשר.

שיטה חדשנית יותר ביחס לקולונוסקופיה וירטואלית: המטופל בולע קפסולה זעירה עם מצלמה, המשדרת תמונות מהמעי. הבדיקה נוחה ולא פולשנית, אך פחות מדויקת, יקרה, ולא מאפשרת טיפול.
מהסיבה הזו, אנו לא מבצעים את הבדיקה וממליצים על ביצוע קולונוסקופיה אנדוסקופית.

מחלת ההחזר הקיבתי־ושטי (ריפלוקס, באנגלית: GERD, Esophageal Reflux) היא הפרעה שבה תוכן חומצי, אשר בדרך כלל נשאר בקיבה, עולה מהקיבה לוושט וגורם לכווייה במעטפת הפנימית של הוושט (צינור המחבר בין הפה לקיבה). לעיתים עלולים מיצי הקיבה אף לעלות לגרון ולחלל הפה.

חזרה של חומצה מהקיבה לוושט גורמת לצרבת, כאבים בבליעה, שיעול כרוני.

מה זה ריפלוקס?

ריפלוקס פירושו לזרום חזרה או חזרה. ריפלוקס קיבתי-ושטי הוא מצב שבו מה שנמצא בקיבה חוזר לוושט.

בעיכול תקין, הסוגר התחתון של הושט נפתח כדי לאפשר למזון להיכנס לקיבה. לאחר מכן הוא נסגר כדי למנוע ממזון וממיצי קיבה חומציים לזרום חזרה לוושט. ריפלוקס קיבתי-ושטי מתרחש כאשר ההסוגר התחתון של הושט חלש או נרפה כאשר הוא לא אמור להתרחש.

העלייה של התוכן החומצי במעלה הוושט גורמת לתסמינים שונים הפוגעים באיכות החיים של המטופל, ובהם צרבת. נוסף על כך הכווייה שנגרמת מהתוכן החומצי עלולה לגרום לנזקים ארוכי טווח.

מחלת ריפלוקס קיבתי-ושטי, נובעת מתפקוד לקוי של טבעת השריר בין הוושט לקיבה. טבעת זו נקראת סוגר הוושט התחתון.

ניתן להקל על תסמיני הריפלוקס באמצעות שינויים בתזונה ובאורח החיים. אבל אנשים מסוימים עשויים להזדקק לתרופות או ניתוח.

גורמי סיכון לריפלוקס

יותר מ-25% מהאוכלוסייה בישראל סובלים מצרבת לפחות פעם בחודש, ויותר מ-5% מהמבוגרים סובלים מצרבת מדי יום, כולל נשים הרות רבות. מחקרים אחרונים מראים כי GERD אצל תינוקות וילדים נפוץ יותר ממה שחשבו הרופאים. זה יכול לגרום להקאות שקורות שוב ושוב. זה יכול גם לגרום לשיעול ובעיות נשימה אחרות.

חלק מהרופאים מאמינים כי בקע סרעפתי עלול להחליש את ה-סוגר התחתון של הושט ולהעלות את הסיכויים לריפלוקס קיבתי-ושטי. בקע סרעפתי מתרחש כאשר החלק העליון של הקיבה עולה אל החזה דרך פתח קטן בסרעפת (הפסקה סרעפתית). הסרעפת היא השריר המפריד בין הבטן לחזה.

מחקרים אחרונים מראים כי הפתח בסרעפת עוזר לתמוך בקצה התחתון של הוושט.

חשוב לציין, ישנם אנשים רבים עם שבר סרעפתי אשר לא יסבלו מצרבת או מריפלוקס. אבל בקע סרעפתי עשוי לאפשר לתוכן הקיבה לזלוג בקלות רבה יותר לוושט.

שיעול, הקאות, מאמץ או מאמץ גופני פתאומי עלולים להעלות את הלחץ בבטן ולהוביל לבקע סרעפתי. לאנשים בריאים רבים בני 50 ומעלה יש בקע סרעפתי קטן, למרות שזה בדרך כלל מצב של גיל העמידה, בקעים hiatal להשפיע על אנשים בכל הגילאים.

בקעים סרעפתיים בדרך כלל אינם זקוקים לטיפול. אבל זה עשוי להיות נחוץ אם הבקע נמצא בסכנה של חנק, או מעוות באופן שמנתק את אספקת הדם. ייתכן ויהיה צורך לטפל בבקע במידה ויש לך בנוסף ריפלוקס חמור או דלקת

‍

מספר דברים נוספים יכולים להגדיל את הסבירות שיהיה לך ריפלוקס:

עודף משקל או השמנת יתר היריון התרוקנות מאוחרת של הקיבה, מחלות של רקמת חיבור כגון דלקת מפרקים שגרונית, סקלרודרמה או זאבת בחירות בתזונה ובאורח החיים עלולות להחמיר את הריפלוקס החומצי אם כבר יש לכם אותו: עישון מזונות ומשקאות מסוימים, כולל שוקולד ומזונות שומניים או מטוגנים, קפה ואלכוהול ארוחות גדולות אכילה לפני השינה, תרופות מסוימות, כולל אספירין.

‍

התסמין השכיח ביותר של  ריפלוקס הוא צרבת. זה בדרך כלל מרגיש כמו כאב בוער בחזה שמתחיל מאחורי עצם החזה שלך ונע כלפי מעלה לצוואר ולגרון שלך. אנשים רבים אומרים שזה מרגיש כאילו האוכל חוזר לפה, משאיר טעם חומצי או מריר.

הצריבה, הלחץ או הכאב של צרבת יכולים להימשך עד שעתיים. לעתים קרובות זה גרוע יותר לאחר אכילה. גם שכיבה או התכופפות עלולות לגרום לצרבת. אנשים רבים מרגישים טוב יותר אם הם עומדים זקופים או לוקחים סותר חומצה שמנקה חומצה מתוך הוושט.
אנשים לפעמים טועים כאבי צרבת לכאב של מחלת לב או התקף לב, אבל יש הבדלים.
פעילות גופנית עלולה להחמיר את הכאבים במחלות לב, ומנוחה עשויה להקל עליה.
כאב צרבת הוא פחות סביר ללכת יחד עם פעילות גופנית. אבל אתה לא יכול להבחין בהבדל, אז פנה מיד לעזרה רפואית אם יש לך כאבים בחזה. מלבד כאב, ייתכן שיש לך גם בחילה ריח רע מהפה קשיי נשימה קשה לבלוע הקאות שחיקת אמייל השן גוש בגרון אם יש לך ריפלוקס חומצי בלילה, ייתכן שיש לך גם: שיעול מתמשך דלקת הגרון אסתמה שמתרחשת בפתאומיות או מחמירה בעיות שינה

‍

בנוסף לצרבת אתם עשויים לסבול מ:

בחילה

ריח רע מהפה

קשיי נשימה

קושי לבלוע

הקאות

שחיקת אמייל השן

גוש בגרון

שיעול מתמשך

דלקת הגרון

אסטמה שמתרחשת בפתאומיות או מחמירה

בעיות שינה

החלחולת, החלק הסופי של המעי הגס. דלקת באזור זה נקראת פרוקטיטיס (Proctitis).

שלשול (Diarrhea) הוא מצב רפואי המתאפיין בהעברת צואה רכה או נוזלית בתדירות מוגברת, לרוב יותר משלוש יציאות ביום, ולעיתים בנפח גדול מהרגיל. שלשול עלול להיגרם עקב תזונה לקויה, זיהום חיידקי, ויראלי או טפילי, דלקות של מערכת העיכול, מחלות שאינן ממקור גסטרואנטרולוגי, שימוש בתרופות שונות וכן מתח נפשי.

מבחינה פתופיזיולוגית, שלשול נגרם כתוצאה מאחד או יותר מהמנגנונים הבאים: הפרעה בספיגת מים ואלקטרוליטים במעי, הפרשה מוגברת של נוזלים לתוך חלל המעי, תנועתיות מעיים מואצת, או פגיעה ברירית המעי.

מבחינה קלינית, שלשול מסווג לפי משך הזמן ל:

• שלשול חריף - נמשך עד 14 ימים, לרוב על רקע זיהומי
• שלשול מתמשך - נמשך בין 14 ל-30 ימים
• שלשול כרוני - נמשך מעל 4 שבועות, ולרוב קשור למחלות דלקתיות של המעי, הפרעות תפקודיות או בעיות ספיגה

שלשול עלול להיות מלווה בתסמינים נוספים כגון כאבי בטן, נפיחות וגזים, חום, דם או ריר בצואה, ירידה בלתי מוסברת במשקל וסימני התייבשות. המשמעות הקלינית והצורך בבירור רפואי תלויים במשך התסמין, חומרתו, גיל המטופל והופעת סימני אזהרה נלווים.

תסמונת המעי הרגיז (IBS) היא תסמונת תפקודית של מערכת העיכול, ולא מחלה אורגנית מבנית. משמעות הדבר היא כי בבדיקות הדמיה, אנדוסקופיה או בדיקות מעבדה לרוב לא נמצא ממצא פתולוגי ברור, למרות קיומם של תסמינים משמעותיים.

הסובלים מ-IBS עשויים להתלונן על מגוון רחב של תסמינים, בהם כאבי בטן חוזרים, נפיחות, ריבוי גזים, שלשולים, עצירות או שילוב ביניהם, ולעיתים גם בחילות ותחושת אי נוחות בטנית מתמשכת. התסמינים נוטים להשתנות בעוצמתם ובאופיים לאורך הזמן ולעיתים מוחמרים לאחר אכילה.

מבחינה פתופיזיולוגית, התסמונת קשורה להפרעה בציר מוח–מעי, רגישות יתר של מערכת העיכול, שינויים בתנועתיות המעי ולעיתים גם לשינויים בהרכב חיידקי המעי. במקרים רבים קיימת השפעה משמעותית של גורמים נפשיים כגון מתח, לחץ וחרדה, אשר עלולים לעורר או להחמיר את התסמינים.

האבחנה מבוססת על קריטריונים קליניים, לאחר שלילת מחלות אורגניות אחרות, ובמיוחד בהיעדר סימני אזהרה כגון דימום ממערכת העיכול, ירידה לא מוסברת במשקל או אנמיה.

הטיפול הינו תרופתי, דיאטטי, ולעיתים גם נפשי.

התריסריון (Duodenum) הוא החלק העליון של המעי הדק. אליו מתנקזים מיצי המרה והלבלב, ושם מתחיל עיקר תהליך העיכול. באנדוסקופיה מתקדמת, התריסריון הוא אזור אסטרטגי לטיפול בבעיות בדרכי המרה (ERCP), גידולים, ופוליפים מורכבים.