שלשול (Diarrhea) הוא מצב רפואי המתאפיין בהעברת צואה רכה או נוזלית בתדירות מוגברת, לרוב יותר משלוש יציאות ביום, ולעיתים בנפח גדול מהרגיל. שלשול עלול להיגרם עקב תזונה לקויה, זיהום חיידקי, ויראלי או טפילי, דלקות של מערכת העיכול, מחלות שאינן ממקור גסטרואנטרולוגי, שימוש בתרופות שונות וכן מתח נפשי.
מבחינה פתופיזיולוגית, שלשול נגרם כתוצאה מאחד או יותר מהמנגנונים הבאים: הפרעה בספיגת מים ואלקטרוליטים במעי, הפרשה מוגברת של נוזלים לתוך חלל המעי, תנועתיות מעיים מואצת, או פגיעה ברירית המעי.
מבחינה קלינית, שלשול מסווג לפי משך הזמן ל:
שלשול עלול להיות מלווה בתסמינים נוספים כגון כאבי בטן, נפיחות וגזים, חום, דם או ריר בצואה, ירידה בלתי מוסברת במשקל וסימני התייבשות. המשמעות הקלינית והצורך בבירור רפואי תלויים במשך התסמין, חומרתו, גיל המטופל והופעת סימני אזהרה נלווים.
תסמונת המעי הרגיז (IBS) היא תסמונת תפקודית של מערכת העיכול, ולא מחלה אורגנית מבנית. משמעות הדבר היא כי בבדיקות הדמיה, אנדוסקופיה או בדיקות מעבדה לרוב לא נמצא ממצא פתולוגי ברור, למרות קיומם של תסמינים משמעותיים.
הסובלים מ-IBS עשויים להתלונן על מגוון רחב של תסמינים, בהם כאבי בטן חוזרים, נפיחות, ריבוי גזים, שלשולים, עצירות או שילוב ביניהם, ולעיתים גם בחילות ותחושת אי נוחות בטנית מתמשכת. התסמינים נוטים להשתנות בעוצמתם ובאופיים לאורך הזמן ולעיתים מוחמרים לאחר אכילה.
מבחינה פתופיזיולוגית, התסמונת קשורה להפרעה בציר מוח–מעי, רגישות יתר של מערכת העיכול, שינויים בתנועתיות המעי ולעיתים גם לשינויים בהרכב חיידקי המעי. במקרים רבים קיימת השפעה משמעותית של גורמים נפשיים כגון מתח, לחץ וחרדה, אשר עלולים לעורר או להחמיר את התסמינים.
האבחנה מבוססת על קריטריונים קליניים, לאחר שלילת מחלות אורגניות אחרות, ובמיוחד בהיעדר סימני אזהרה כגון דימום ממערכת העיכול, ירידה לא מוסברת במשקל או אנמיה.
הטיפול הינו תרופתי, דיאטטי, ולעיתים גם נפשי.
נקראה בעברית בעבר גם מחלת הכרסת,מחלת הצליאק מתאפיינת ברגישות לגלוטן החלבון של הדגנים.
המחלה יכולה להיות מאובחנת בכל גיל.
התלונות יכולות להיות של כאבי בטן, שלשולים, אנמיה מחוסר ברזל, בריחת סידן מוקדמת ועוד.
האבחנה מבוצעת בשילוב של בדיקת דם (סרולוגיה) וביופסיה מהתריסריון שנלקחת בבדיקת גסטרוסקופיה.
קוליטיס כיבית היא מחלה דלקתית כרונית השייכת לקבוצת מחלות המעי הדלקתיות (IBD), אשר מתאפיינת בדלקת מתמשכת ברירית המעי הגס בלבד. הדלקת תמיד מערבת את הרקטום ועלולה להתפשט באופן רציף לכל אורכו של המעי הגס, ולעיתים רחוקות גם לחלק הסופי של המעי הדק.
המחלה גורמת להיווצרות כיבים ופצעים בדופן הפנימית, ובהתאם לשטח הדלקת משתנה עוצמת התסמינים: כאבי בטן, שלשולים תכופים (לעתים עם דם או מוגלה), דחיפות במתן יציאות, ירידה במשקל, עייפות, חום ובמקרים מסוימים פגיעה בגדילה בילדים.
המחלה מתאפיינת בתקופות התלקחות והפוגה, ויכולה להתפרץ בכל גיל אך נפוצה בעיקר בגילאי 15-30. הסיבה המדויקת אינה ידועה, אך ההשערות הן לעירוב גנטי, סביבתי ותגובת יתר של מערכת החיסון נגד חיידקי מעי מועילים או פתוגנים זרים, מה שמוביל לתגובה דלקתית לא-מבוקרת. קוליטיס כיבית דורשת טיפול תרופתי קבוע ולרוב גם מעקב גסטרואנטרולוגי.
התרופות מיועדות לדיכוי הדלקת ולבקרה על פעילות מערכת החיסון. במקרים חמורים ובעת סיבוכים, ייתכן צורך בניתוח לכריתה מלאה או חלקית של המעי הגס. ישנם כיום כ-21 אלף חולי קוליטיס בישראל, ובשנים האחרונות חלה עלייה בתחלואה במדינות מערביות.
בדיקות האבחון כוללות בין השאר קולונוסקופיה ובדיקות דם, וכן בדיקת קפסולה וידאו חדשה המאפשרת סריקה מלאה ולא פולשנית של המעי הגס לצורך הערכת הדלקת ומעקב אחר המחלה.